על מה בוכים ב ט באב. חובה!

ערב תשעה באב ה'תשע"ד

על מה בוכים?
'התינוק בוכה!' לחש זלמן לאשתו בחצי הלילה. אשתו פקחה חצי אוזן: 'זה לא התינוק, זה האורח שלך שבוכה. לך תבדוק מה קרה לו. אולי כואבת לו הבטן. אולי הוא מתגעגע הביתה. ' האורח, איש צדיק שקיבל על עצמו מסכת של נדודים בעיירות יהודיות באירופה מתוך רצון לחזק ולעודד את רוחם, ישב בחדר הסמוך על ריצפת העץ ומירר בבכי, היה זה סדר 'תיקון חצות', כמנהגם של אנשי מעלה הקמים בחצות הלילה לקונן על חורבנו של המקדש. 'למה אתה בוכה, רבי?' שאל המארח בדאגה, 'משהו כואב לך רבי? אולי אתה מתגעגע הביתה?'. הרבי המשיך לדמוע ולבכות. 'אולי כוס תה, רבי?' ניסה זלמן להרגיע את האורח שלו. הרבי הניע בראשו בשלילה. אבל זלמן לא הניח לו: 'אז למה אתה בוכה רבי?' 'אני בוכה על חורבן בית המקדש!' אמר הרבי, 'ואני מתפלל על הגאולה, שיבוא כבר המשיח ושתיגמר כבר הגלות הקשה הזאת!' 'זה הכול, רבי? חשבתי שמדובר במשהו הרבה יותר גרוע. אז בבקשה אם אתה מוכן לעשות את זה קצת יותר בשקט, שהילדים לא יתעוררו. ' 'אתה לא מבין,' אומר הרבי, 'המשיח יבוא, בית המקדש ייבנה, ואנחנו נעזוב את הגלות הקשה הזאת ונעלה לירושלים, נגור בארץ ישראל. ויהיה לנו טוב שמה'. חזר זלמן לחדרו ועדכן את אשתו על מצבו של האורח. 'הוא בסדר, הרבי שלנו, הוא רק בוכה על המשיח'. כמה דקות חלפו וזלמן שוב עומד בפתח חדרו של הרבי: 'סליחה רבי, אבל אשתי, שתהיה בריאה, שואלת אם המשיח הזה שאתה מתפלל עליו אם הוא יסכים שניקח אתנו את הכבשים והעיזים לירושלים?'. 'כבשים, עיזים?!' שאל הרבי שוב, כאילו נחת זה עתה מפלנטה רחוקה, 'אין לי שום מידע לגבי עיזים. אבל אני חושב שכשיבוא המשיח יכול להיות שתצטרכו לבוא לבד בלי העיזים והכבשים'. זלמן חזר לעדכן את האישה על העיזים והכבשים. ואז חזר שוב: 'אני מצטער רבי, אבל אשתי שתחיה מבקשת שתפסיק להתפלל על המשיח, היא אומרת שאנחנו מסתדרים פה לא רע, החיים כאן די טובים, אנחנו מעדיפים להישאר עם העיזים שלנו. ' הרבי סירב לקבל את הדברים כפשוטם: 'איזה חיים טובים יש לכם כאן? איך טוב לכם בגלות? ומה עם הקוזקים? אתם שוכחים מה שקורה מסביב. הקוזקים פושטים על העיירות ומתעללים ביהודים, הם שורפים את הבתים ולוקחים את הרכוש. הם יכולים לבוא בכל רגע ולקחת לכם את הכבשים ואת העיזים'. 'אה!' אמר זלמן ורץ להעביר את הדברים הלאה לאשתו. הוא חזר כעבור שתי דקות. 'אשתי מסכימה שיבוא המשיח ושייקח את הקוזקים לארץ ישראל. ואנחנו נשאר פה עם הכבשים והעיזים!' הרבי פרץ בבכי. אם השאיפה לגאולה מסתכמת בחיים טובים ונוחים יותר, אז בהחלט שגברת זלמן צודקת, טוב לה שם עם העיזים והכבשים, ושיבואו הקוזקים לארץ ישראל והכול יהיה מושלם. אבל הרבי פרץ בבכי, כי התקווה לגאולה אינה קשורה לחיים הגשמיים. הקושי שבגלות אינו דווקא בהעדרם של חיים טובים. אפשר לחיות חיים טובים גם בגלות. עלינו להבין שמשמעותה האמיתית של הגלות היא שהמצב הרוחני שלנו קשה. שהבעיה האמיתית אינה הקוזקים. הגלות אומרת שחסרה לנו נשמה, שהפוטנציאל האדיר שלנו לא בא לכלל מימוש. שהאור שלנו מסתתר. זה מה שגלות אומרת. והגאולה היא תקווה לחיים טובים יותר ברוחניות. חיים של נשמה ושל אור. חיים של שלימות, של הרמוניה בין האדם והעולם. חיים של שפע רוחני אין סופי. זו היא גאולה, ואליה אנו מייחלים. ובתשעה באב כשנשב על הארץ, וננסה להתחבר לספר הקינות ולמגילת איכה, נחשוב מה יש בנו יותר, בשר או רוח, גוף או נשמה, תאווה או שאיפה, עולם הזה או עולם הבא, כשנגלה את התשובה יהיה גם לנו על מה לבכות.               (נתיבי אור)

פורסם בקטגוריה ט באב, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
606

מה דעתך?

עוד בט באב