ממתק לפרשת כי תצא

ב"ה

ממתק לשבת פרשת כי תצא תשע"ד

שמריהו היה אדם עשיר מאוד, בלבו החליט שהוא לא ייתן צדקה לכל מי שיבקש אלא רק לעני שאין לו אף אחד שיעזור לו וכך היה מסתובב ומחפש את העני המסכן שאבדה כל תקוותו אך כל עני שפגש אמר לו שיש לו קרובים או ידידים וכמובן נותר בידיים ריקות.
***
פעם אחת הלך בדרך וראה עני מוטל באשפה. "הנה זה וודאי איבד כל תקווה" – חשב שמריהו בלבו. שאל אותו האם יש לו קרובים או ידידים והעני אומר לו לא, הושיט לו שמריהו כמה מטבעות זהב, ואמר "בדיוק אותך אני מחפש, תמיד רציתי לעזור לאדם שאין לו שום תקווה". מששמע העני את דבריו החזיר לו את המטבעות ואמר לו "אם חיפשת מישהו ללא תקווה טעית בכתובת, לי יש תקווה גדולה, כנאמר "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון" "וכי מי הוא זה, שבאמת חסר תקווה?" – שאל העשיר. "כל זמן שאדם חי, יש לו תקווה" – השיב העני – "רק למתים אין כבר שום תקווה בעולם הזה". "אם כך, אתן מכאן ואילך צדקה למתים" – אמר העשיר התימהוני. הוא הלך מיד לבית העלמין וקבר שם סכום כסף ניכר, עבור המתים שכבר איבדו כל תקווה…
***
עברו שנים, הגלגל מסתובב, העשיר ירד מנכסיו ונהיה עני מרוד. הוא כבר איבד כל תקווה, כאשר נזכר כי בשעתו קבר סכום כסף גדול בבית הקברות, מיהר לשם כדי לקחת את כספו. אולם, עוד לפני שהספיק להגיע אל הכסף, תפס אותו שומר בית העלמין והוא הובא בפני שופט "הנה כבוד השופט, קבצן זה ניסה לשדוד את הקברים!" – התלונן השומר והראה באצבע מאשימה על העשיר-לשעבר. שמריהו סיפר לשופט את סיפור המעשה וביקש רשות ללכת לבית העלמין, להוציא משם את סכום הכסף שקבר בשעתו.
***
השופט האזין לו בתשומת-לב, ולאחר מכן שאל אותו, אם אין הוא מכירו. למשמע התשובה השלילית, סיפר לו השופט, כי הוא הוא אותו עני שהיה מוטל באשפה ושלגביו חשב שמריהו, שאין לו עוד תקווה בחיים. "אתה רואה – אמר לו השופט – שאת התקווה לעולם אסור לאבד ועל הרכוש והכסף אסור לעולם לסמוך", הוא הרשה לו להוציא את הכסף מבית העלמין, שמריהו השקיע בעסקים ונהיה שוב עשיר, אבל הפעם הוא כבר לא חיפש מקרים "חסרי ישע" כדי לתת להם צדקה. הפעם הוא נתן צדקה, כפי שיהודי צריך לתת, בידיעה שהכסף שהקב"ה נותן לנו הוא רק פיקדון בידינו.
***
בפרשת השבוע התורה מצוה עלינו את מצוות "שכחה" "כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לעני ולגר תעזוב אותם". ישנם מצוות רבות שקשורות לשדה ולמצוות הצדקה ויש בהם הגיון רב, לדוגמא "לקט" כאשר האדם מלקט את תבואתו ונופלים לו שיבולים בודדות אינו חוזר לקחתם והם שייכים לעניים, או "פאה" שאת קצות השדה משאירים לעניים ובזה האדם מראה את אמונתו שאמנם אני חרשתי וזרעתי ועכשיו אני קוצר את עמלי אבל אני יודע שזו מתנת ה' ומתחלק במתנה שהקב"ה נתן לי גם עם העניים,
***
אבל מצוות השכחה לכאורה מה הצורך ומה ההגיון בה הרי האדם בסך הכל שכח תבואה בשדהו ולמה גם את זה הוא צריך לתת לעניים? מוסבר על כך שהרעיון של מצוות השכחה הוא להעלות את האדם לעוד שלב גבוה יותר בנתינה, כאשר אדם נותן צדקה הוא מחדיר לעצמו ביטול האגו ומוריד לעצמו את האני אבל זה רק ברובד של המעשה, במחשבתו האדם עדיין חושב לעצמו "אני נתתי ולי מגיעה התודה" באה התורה ואומרת לו ישנה נתינה שבכלל לא תלויה בך ולהיפך היא תלויה בכך שאתה לא היית מרוכז ושכחת, בזה האדם מקבל את המסר שהנתינה לעני היא ישירות מהקב"ה ואני רק מקבל את הזכות להיות השליח שדרכו עוברת הנתינה.
***
בימים אלו של חודש אלול נשתדל להוסיף בחסד ובנתינה ובזכות זה נזכה שהקב"ה ינהג איתנו במידת החסד ויכתוב ויחתום את כולנו לשנה טובה ומתוקה.

שבת שלום

פורסם בקטגוריה דברים, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
553

מה דעתך?

עוד בדברים