סיפורי מרן: הרב עובדיה שלי

סיפורי מרן: הרב עובדיה שלי
ילד הרחוב שהפך לדיין, הנערה המבוהלת שנזכרה כיצד העדיף הרב את עדותה על פני אלו של הרבנים, המשפחה שניצלה מכתם ממזרות, והזוג שאכל אתרוג וזכה לנס. הרב עובדיה נגע בחייהם של אנשים רבים, והם מספרים על הרב בעל הנשמה הגדולה שדאג כי מוהל לא יניח ידיים קרות על תינוק
יצחק טסלר וטלי פרקש  פורסם:  08.10.13 , 12:05

איתמר מור: ילד הרחוב שהפך לדיין

בשבתות אנו יושבים אחרי תפילת שחרית בנץ בביתו של הרב אגוזי, ולומדים יחד. אחד מבני החבורה הוא אלישי, בחור טוב. צעיר ממני בכמה שנים. לפרנסתו הוא עובד עם צעירים עולים מאתיופיה ומדינות חבר העמים, במכללה להנדסאים במסגרת העתודה הצבאית.

 

 

לפני כשנה הוא סיפר לנו סיפור כשישבנו יחד כולם. אלישי חזר בדיוק ממילואים. שבוע בצאלים בחום של סוף ספטמבר, המתעקש שלא להניח לסתיו לבוא. בסוף השבוע, בדרך חזרה צפונה, בחניית הביניים בעפולה, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר- יהודי שניכר בו שמכובד הוא וזקנו כבר הלבין, והוא עוטה מעיל ארוך של דיינים ומגבעת פרנקפורטר לראשו. האוטובוס מלא, וליד אלישי מקום פנוי.

 

התיישב היהודי ומיד החל לדבר בפרשת השבוע. משם הפליגו לדף היומי ולענייני הלכה, והנסיעה חולפת לה ועוד מעט כבר מגיעים אל טבריה. כשכבר היו כמעט לפני סוף הנסיעה, פנה אותו יהודי לאלישי והתעניין במעשיו. הוא סיפר לו על עבודתו, על הצעירים שאיתם הוא עובד ומלמד. על הניתוק שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות.

 

היהודי שתק.

 

אחרי כמה דקות אמר: "בחודש הבא אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית הדין שבו אני מכהן כדיין כבר עשרים וחמש שנה. אבל דע לך שלא תמיד נראיתי ככה", כך סיפר. "הבגדים הללו, הזקן, המגבעת, זה לא מהבית. הורי היו ניצולי שואה מבוגרים. לא היה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. התגלגלתי ברחובות, ומהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע, ואני אפילו עוד לא הייתי בגיל בר מצווה.

 

 

"ליד בית הוריי היה בית כנסת אחד, ולידו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע ובעיקר בשבתות.

לא פעם היה הכדור עף לחצר בית הכנסת. פעם הוא אפילו ניפץ את אחת הזגוגיות. באחת השבתות היינו במגרש. הייתי אז כבן 15, ובשכונה היו מכנים אותי "עבריין". שיחקנו, ואני בעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף לכיוון בית הכנסת. בדיוק באותו הרגע יצא מבית הכנסת הרב, והכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה לאדמה. אני וחבריי נפלנו אנחנו על האדמה מרוב צחוק. התפקענו כשראינו איך הכובע של ה"דוס" הופך לצלחת מעופפת.

הרב עובדיה יוסף הלך לעולמו

הרב הרים את הכובע והלך אלי למגרש. "שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק?" שאלתי אותו בחוצפה, אבל הוא לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל אותי: "איפה ההורים שלך?" אני עניתי בחוצפה: "ההורים שלי מתו".

 

"הרב אמר לי 'בוא איתי', זה נראה לי אז משעשע, אז החלטתי לשחק את המשחק והלכתי אחריו. הגענו לביתו. הוא נכנס – ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות, ואז שאל: 'אתה רעב?'

 

"מת מרעב', אמרתי. הרב סימן לרבנית, וערכו לי בשולחן מקום ונתנו לי אוכל. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו.

 

"כשסיימתי לאכול הוא שאל אותי: 'אתה עייף?' 'אני מת מעייפות', אמרתי. הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. הרב שאל אותי: 'מה אתה רוצה לעשות?' אמרתי שאני רוצה ללכת לסינמה לראות סרט. 'כמה עולה סינמה'? הוא שאל, 'לירה וחצי', אמרתי. הוא נתן לי כסף ושלח אותי, ולפני שהלכתי אמר לי: 'מחר תבוא עוד פעם'.

 

"ואני באתי גם למחרת. ואכלתי וישנתי וקיבלתי כסף לסינמה. ועוד יום ועוד יום. עם הזמן התגלה לי שיש עוד 12 ילדים כמוני מהרחוב אצל הרב הזה בבית. לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות, נטילת ידיים. קנה לי תפילין. היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות. לימים הלכתי בזכותו לישיבה, והגעתי ללמוד לרבנות והסמכה ובסוף לדיינות. הוא חיתן אותי, והשתתף בחתונות של ילדיי והיה סנדק לנכדיי".

 

"אז אל תתייאש מהתלמידים שלך", אמר אותו יהודי לאלישי. "אתה רואה אותי היום כך – דיין בבית הדין הרבני, אבל פעם הייתי כמותם. רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך".

 

בינתיים האוטובוס נכנס לרציף בטבריה, והנוסעים נעמדים לצאת. אלישי עוד מספיק לשאול שאלה אחת לפני שהיהודי נעלם: "איך קראו לרב הזה?"

 

"למה אתה אומר קראו? עדיין קוראים אותו. הוא אמנם זקן מאוד, בן 92, אבל ברוך ה' בחיים", ענה לו היהודי. "קוראים לו הרב עובדיה יוסף".

 

שגית דרעי: נערה אחת מול בית דין של גברים

כשהייתי בת 19 משפחתי עברה משבר קשה מאוד, שבעקבותיו דרשה אימי שנעבור דירה. אלא

ממרן עד "מרן":
הפוסק האמיץ של הדור
קובי נחשוני וטלי פרקש
הוא התיר עגונות, הכיר בגיורי צה"ל, חולל מהפך בקביעת יהדותם של בני הפלאשמורה, ואף בגישה ההלכתית למשא ומתן על חלקים מארץ ישראל. "אני אהיה רב של בית הלל", הצהיר בהכתרתו לרב ראשי – ודבק בה לאורך כל הקריירה. הרב עובדיה יוסף המנוח נחשב לגדול פוסקי ההלכה בדורנו

שבמשפחה שלי "לעבור דירה" היה אירוע לא פשוט בכלל – מיום שהוריי נישאו גרנו במושב, ליד סבי וסבתי מצד אבי, והוריי היו "בנים ממשיכים" במשק.

 

בנוסף, במשפחתנו המרוקאית השורשית, יש לאבי, כבן בכור וכבבת-עינו של סבי, את הזכות והחובה להיות "צמוד" להוריו ולטפל בהם במסירות אין קץ (כפי שהוא עושה עד היום), ובכלל זה – לגור לידם. בכל מצב רגיל הכף הייתה מוכרעת באופן מיידי לצידו של סבי, שיחיה, אבל במקרה הזה המשבר היה כל כך גדול (דיני נפשות, כפשוטו), שעמדתה של אימי קיבלה משקל אמיתי.

הרב עובדיה יוסף בראיון לאבישי בן חיים על בחירת בנו יצחק יוסף לרב הראשי

וכך, לאחר דיונים ארוכים, הוחלט שבמשבר גדול צריך שופט גדול: הרב עובדיה יוסף. נקבעה פגישה, ופמליה שלימה נסעה אל הרב עובדיה: סבי שיחיה, אבי, רב חשוב ממשפחת אבוחצירא המעטירה, רב ספרדי חשוב נוסף ו…אני. ולמה אני? כי אימי העדינה והשקטה לא הייתה מסוגלת אפילו לחשוב על כך שתצטרך לעמוד קבל חדר מלא גברים מזוקנים ונשואי פנים ולייצג את עמדתה, אז היא שלחה אותי.

 

נכנסה הפמליה כולה לחדרו של הרב עובדיה, שישב מאחורי מכתבה כבדה ועליה ערימות של ספרים. סבי האהוב, איש נשוא פנים ובעל גינונים של מוכתר, פרש את הסיפור וסיכם ש"עכשיו הכל בסדר, חזרנו לשגרה ואין כל סיבה שיעברו דירה". הרבנים נשואי הפנים תמכו בעמדתו, וסיכמו – נשארים במקומם. אבי ישב ושתק ולא העיז לדבר. הדוברים יצרו אווירה של "הכל טוב, עסקים כרגיל".

 

 

עמדתי שם לבדי. ידעתי שעלי לדבר עכשיו – או לשתוק לעולם. אמרתי: "אבל הרב, זה לא ככה". סיפרתי על הפחד הנורא, על אימי שהתעלפה, על משפחה של שבע נפשות שישנה בחדר אחד מפחד בלילות, על אחי בן ה-11 שצריך ליווי כשהוא הולך לשירותים כי הוא פוחד ללכת לבד, על החשש לצאת מהבית, על החשש להישאר בבית.

 

דיברתי ובכיתי, דיברתי ובכיתי. הרב עובדיה קרא לי אליו אל מעבר למכתבה. הוא משך הדום ואמר לי לשבת לידו, בצד שלו של המכתבה. כל הגברים המזוקנים ונשואי הפנים היו בצד אחד, והרב עובדיה ואני היינו בצד השני. הוא הרגיע אותי ואמר "יהיה בסדר, יהיה בסדר. עכשיו תספרי לי הכל".

ממרן עד "מרן": הפוסק האמיץ של הדור

סיפרתי וסיפרתי. כשסיימתי, הוא הסתובב אליהם ופסק – "עוברים דירה!" אבא שלי אמר: "אבל הרב, מה יהיה עם אבא שלי? נפשו קשורה בנפשי…" והרב עובדיה אמר: "קודם תדאג למשפחה שלך, ואחר כך להורים שלך".

 

ההכרעה הייתה נחרצת, ואז הרב ממשפחת אבוחצירא קרא ואמר: "הרב! היא לומדת משפטים!" (ואולי תוכיח אותה על כך, כי בנות ישראל כשרות לא לומדות משפטים, ואולי היא לא כל כך תמימה כמו שהיא נראית… ניסיון אדיר להטות את ההחלטה, ולהשחיר פנים של נערה בת 19 בארבע מילים קצרות).

 

שתיקה השתררה.

 

אני עדיין ישבתי לצדו, ואז הרב עובדיה הסתובב אלי ואמר: "שיהיה לך בהצלחה. רק תמיד תזכרי של מי החוקים האמיתיים".

 

צילום: ישראל ברדוגו
הרב עובדיה אמר: "קודם תדאג למשפחה שלך, ואחר כך להורים שלך" (צילום: ישראל ברדוגו)

 

יצאנו מחדרו. יצאתי – לא כמו שנכנסתי. יצאתי עם תמיכה אדירה לדרך שבה בחרתי; יצאתי עם חיזוק לאורח חיי כאישה דתית, שרוצה מקצוע וקריירה, שרוצה שיהיה לה קול בעולם של גברים מזוקנים ונשואי פנים.

 

יצאתי עם תמיכה מגדול הדור, שבעצם אמר לגברים המזוקנים – אל תפקפקו בתום לִבה, ביושרה ובכנות כוונותיה, גם אם היא בוחרת בבחירות שאינן מקובלות עליכם, שאינן על דעתכם. ובלבד שבליבך, שבדרכך זו, על כל פיתוליה וקשייה, תהיי נאמנה לאמת, לתורה, לריבונו של עולם.

 

ומאז אני אוהבת אותו כל כך. אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו.

 

הרב בני לאו: ואז הרב עובדיה בכה

בשנת 2000, במהלך כתיבת הספר 'ממרן עד מרן', הייתי מאוד סמוך אליו. פתאום נכנסה לחדר חמולה שלימה, משפחה ענקית, שבהתרגשות עצומה באו והחלו לנשק את יד של הרב.

 

צילום: באדיבות "כיכר השבת"
אהב את ילדי הרחוב כמו את ילדיו שלו. הרב עובדיה ומשפחתו (צילום: באדיבות "כיכר השבת")

 

שאלתי את המזכיר, הרב צבי חקק, מה קרה – והוא סיפר כי זו משפחה שלימה מהדרום, שהסבתא שלהם התחתנה בצרפת על סמך עדות שבעלה נפטר. היא הקימה משפחה ענקית, ואחרי שנים שבמהלכן נולדו להם ילדים ונכדים רבים, "ההרוג הגיע ברגליו", והתברר כי כל בני המשפחה – ממזרים.

 

אלה תיקים שהיו מגיעים רק לרב עובדיה, והוא עבד על התיק הזה זמן רב. בדרכו הייחודית הוא הצליח לערער מבחינה הלכתית את הנישואים הראשונים, והתיר את המשפחה כולה מחשש ממזרות.

 

אחרי שהם יצאו המחדר, נשארנו לבדנו. הוא אמר לי: "קח את ידי", והוסיף בחיוך ובעדינות: "תרגיש את היד, רטוב? רטוב. ראית את הדמעות שלהם? ראית את דמעת העשוקים?"

 

נבוכתי, ואז הוא התחיל לצטט את המדרש שאומר "וראיתי את דמעת העשוקים ואין להם מנחם – זה ממזר". הרב הרים את קולו ואמר: "ראיתי את דמעת העשוקים. מי עשקן לאלה? התורה עשקתם, ואני אצילם". את הרגע הזה לא אשכח לעולם. את העוצמה של "אני אציל", את ההתחשבות באחר, את האהבה שלו, האכפתיות שלו, את המנהיגות שלו. לעולם-לעולם לא אשכח.

 

הרב ד"ר בני לאו כתב את עבודת הדוקטורט שלו על שיטתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף

 

יהונתן יוסף: האתרוג של סבא חולל נס

יש לי חבר לא דתי, שאשתו לא הצליחה להרות במשך עשר שנים. הלב נכמר עליהם, ולכן בשנה שעברה, לאחר חג הסוכות, הבאתי להם את האתרוגים שאבי, הרב יעקב יוסף, וסבי הרב עובדיה, בירכו עליהם בסוכות. בדיעבד, התברר שזו הייתה הפעם האחרונה שבה הם זכו ליטול ארבעה מינים.

 

עירבנו את שני האתרוגים, היא אכלה מזה – ובקרוב עתידה ללדת. זה נס שראיתי במו עיניי, וזה מראה כי אדם שמשקיע את כל כולו בתורה, מגיע למדרגה רוחנית שבה יכול לעשות ניסים.

 

אבל באותה נשימה, חשוב לי להדגיש שסבא לא החזיק מ"באבות". המסר שלו לחיים היה שהתורה מגינה, ואין סגולה כתורה. הוא היה אומר "תלמדו תורה, וזה מציל מכל הדברים". זה לא רק היה המסר שלו, הוא גם הצליח בפועל לקומם את עולם התורה הספרדי, וליצור יש מאין. אם בעבר הייתה רק ישיבה ספרדית אחת, "פורת יוסף" – היום רוב עולם התורה הוא ספרדי, וזה נוצר מכוחו ומכוח-כוחו. כלומר בשם תלמידיו שפעלו בשמו, וזה הנס הגדול".

 

יהונתן יוסף הוא בנו של הרב יעקב יוסף ז"ל ונכדו של הרב עובדיה יוסף

 

איציק סודרי: הרב לא הניח לי לפספס תפילה

הרב מאוד אהב אותי, והיה לי קשר כפול איתו גם בזכות העובדה שאחותי, יהודית, נישאה לבנו, הרב שלמה – וגם בגלל העובדה ששימשתי בתפקידים שונים בתנועה. הייתה זו זכות עצומה להכיר מקרוב את היהודי הגדול בדורנו, זכות אני עדיין מעכל – להתייעץ איתו, לבקש את רשותו בכל מיני עניינים, ולטפל בשמו בכל מיני מטלות.

 

בגלל שלא המשכתי בלימודים בכולל, אלא בעסקנות ציבורית – היה לרב חשוב מאוד שאקפיד על מספר דברים, וביניהם תפילה במניין וקביעת עיתים לתורה. הוא לא רק דרש, כי אם דאג לעקוב אחריי. הבעיה היא שכאשר מסיימים בארבע בבוקר סיור עם אלי ישי, קשה מאוד לקום לתפילה במניין. לכן בשעה רבע לשבע בבוקר, הנהג שלו היה מתקשר אלי ומעביר לרב את הטלפון. הרב היה אומר לי: "יצחק, אני מחכה לראות אותך בתפילה. כל טוב ולהתראות".

 

כמובן שכאשר אתה מקבל שיחה שכזו, אתה מגיע לתפילה. הוא גם היה דואג שאגיע לשיעורים שהיה מוסר בימי שלישי, בבית הכנסת "יחווה דעת", ובהמשך בבית הכנסת "היזדים". היה חשוב לו שאשב מולו, והוא יראה שנכחתי בשיעור.

 

אגב, הרב גם ידע להצטער כאשר הוא חשב שדברים שלו התפרשו כפוגעניים. הייתה למשל התבטאות שלו בנושא השואה, שגרמה לביקורת רבה בתקשורת. הוא קרא לי לחדרו ואמר: "יצחק, אני לא ישן בלילה כשניצולי שואה נפגעו מהדברים שלי, ופירשו את דבריי שלא כהלכה". יחד עם בני המשפחה הבנו שהדרך היחידה להתמודד היא בעזרת ראיון לכלי תקשורת חילוני. לכן הרב התראיין באופן נדיר לאדם ברוך ז"ל, והפרשה ההיא שכחה".

 

אבי מימרן: שמוהל לא יניח ידיים קרות על תינוק

מתוך אין ספור שיחות ורגעים מרטיטים, התרגשתי במיוחד מהמפגש האחרון שלי עם הרב עובדיה יוסף בערב חג הסוכות האחרון בחייו, יומיים לפני שאושפז. הבאתי לו הדסים מיוחדים ונדירים, והוא מאוד התרגש, התרגש כמו ילד. היה מאושר כאילו הבאתי לו מיליון דולר, ואני עמדתי מהצד.

 

אני מכיר את הרב את הרב. הוא מאופק. קשה לעורר בו התרגשות. הוא הסתכל על כל עלה ואמר: מה רבו מעשיך ה'! אפשר היה לחשוב שמה שישמח אותו, זה 80 מנדטים לש"ס – אך לא. לרב הייתה חשובה הדאגה לכל עלה, לכל עגונה שהתיר, לכל אלמנה, לכל תינוק בבריתות שבהן נכח – שמוהל לא יניח ידיים קרות על התינוק. כל עלה: אשכנזי, ספרדי, דתי או חילוני. זה לא שינה לו, לאבא של כולם, של כל עלה.

 

 אבי מימרן הוא עורך התוכניות ברדיו "קול ברמה"

 

הרב משה שפיר: אבא עם מאות אלפי ילדים

זה קרה השבוע, באחד מאולמי החתונות המפוארים של ראשון לציון. היה זה הרגע הדרמטי בחייהם. לערב המיוחל ציפו הכל, ההכנות הארוכות והרבות הגיעו לשיאן. לפני שניות ארוכות, טבעת הזהב העגלגלה הנציחה עוד אחת מחורבות ירושלים, בית יהודי טהור לנצח.

 

פסגת האושר בהתגלמותו, מחותנים מרוגשים, חיוכים ודמעות בכל הטעמים, קריאת הכתובה, שבע הברכות המרטיטות, והנה הגיע הרגע המכונן של ניתוץ כוס הזכוכית – ועמו היציאה לדרך חדשה. רגלו של החתן בכריכת הנעל הבוהקת כבר הונפה אל הכוס המצטנפת. אך לא.

 

משהו חלף בראשו של החתן. זו לא הייתה הכיפה המרשרשת שהושאלה מאת הרב עורך החופה, כי אם הרהורים עמוקים שניבטו מעיניו היוקדות. הוא לחש כמה מילים לאוזנו של הרב, והשתתק.

 

רחש עבר בקהל. בהלה אחזה במחותנים שמלמלו בעיניים מצועפות את שמו של רבי מאיר בעל הנס ללא הרף, והכלה החווירה. הרב יצחק דיין, רבה של שכונת בן גוריון בחולון, היסה את הקהל כשהתרגשות ניכרת בו: "החתן מבקש להקדיש את הדקות הקדושות והנשגבות הללו, לזכותו ולרפואתו של מרן הרב עובדיה יוסף, ומבקש מכל האורחים שנאמר כעת 'מי שברך' לרפואתו – וכולם יענו 'אמן' בכוונה עוד טרם שבירת הכוס".

 

דמעות זלגו מעיני המחותנים, בכתה גם הכלה; דמעות מכל הטעמים – של שמחה, בכי ותפילה, התערבבו להם שם ביציקת היסודות של עוד בית יהודי. היו אלו עמך ישראל, יהודים טובים ואהובים של שבת ויום הכיפורים, שגדשו את האולם הראשלצ"י עד כי כולו הרטיט מזעקת "האמן" שיצאה מקירות הלב.

 

אנקדוטה זו מבהירה עד כמה הקשר של הרב עובדיה אפף וחיבר עולמות בהוויה הישראלית המתרקמת במדינה, המתכנסת אחר כל שנות הגלות הארוכות.

 

 

לא רבים יודעים הרב היה קשוב השכם והערב לסיפורי השכול והכאב שלא עזבוהו, כשהוא מתבל את לילותיו בדמעות שליש על צערם של ישראל. דמעות אלו עמדו בעוכריו, והרב קיבל מחלה קשה בעיניו כשהוא לא היה מסוגל לראות בהן כלל!

 

הרב נדרש לרופאים, והם פכרו את ידיהם מבלי הושיע, באומרם כי הדמעות הרבות ששפך הרב הרסו את עיניו לנצח. הרב ביקש מבני משפחתו לקחתו לבית הקברות בצפת, לקברו של רבי יוסף קארו זצ"ל בעל "הבית יוסף", והוא השתטח על קברו בדמעות שליש, כשהוא מבקשו להעתיר עליו בתפילה, שהרי הוא שהפיץ וחיזק את פסקיו בישראל. באורח פלא שבה אז ראייתו בעין אחת, כשהרב נזקק ללבוש משקפי שמש כל חייו.

 

כך, במשך כל שנות כהונתו בתפקידו, היה מלווה במשקפיים השחורות שכבר הי חלק בלתי נפרד ממנו. הייתה זו תזכורת לאותה אהבה עצומה שהושבה אליו השבוע, כפי שראינו. מידיעה אישית אני יכול להעיד, כי עד סוף ימיו כך היה: מסוגל לבכות עם נערה שהתגלתה בה מחלה, או עקרה שפרי בטן נמנע ממנה. הוא כאב את כולם כאילו היו בניו, וכולם השיבו לו כמו היה אביהם. לעוצמה כזו אין יורש.

 

הרב משה שפיר הוא העורך התורני בעיתון "יום ליום"

 

אפרים גלעד: ברכה אחרונה

"אני בן 25 וזכיתי לבקר אצלו המון פעמים. באופן מדהים, בכל אחת מהפעמים שהייתי מגיע אליו כדי לדבר איתו,

הייתי מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה והייתי נאלם דום מרוב הקדושה.

 

לקראת יום כיפור, כאשר מצבו הרפואי של הרב החמיר, החלטנו על יוזמה בעמוד הפייסבוק של הרב שבמסגרתה אנשים יקבלו על עצמם החלטות טובות, ועשינו דיל: הבטחנו שכל מי שיקבל על עצמו החלטה טובה, נעביר את שמו לברכה לרב.

 

היו נשים שהתחייבו להקפיד על צניעות, ואחרים שהבטיחו להקפיד על שמירת השבת. היה אדם שכתב לנו כי הוא בן 50 ולא הניח תפילין מאז הבר מצווה, ולמען רפואתו של הרב הוא מתחייב להקפיד ולהניח תפילין מדי יום.

 

בערב יום כיפור הרב עבר על כל השמות, והתרגש הדברים שאנשים קיבלו על עצמם לרפואתו. הוא עבר על כל השמות, בירך את כולם וגם אותי, כמי שהיה אחד מהמארגנים. הברכה האחרונה הזו שקיבלתי ממנו בערב יום כיפור, היא הדבר שיישאר איתי לאורך כל הדרך.

 

  • בהכנת הכתבה סייע: אליעזר היון

 

פורסם בקטגוריה הרב עובדיה יוסף זצ"ל, מעניין ברשת, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
1,237

מה דעתך?

עוד בהרב עובדיה יוסף זצ"ל