-סיפור מאוד יפה – סיפור על זוגיות

מיד כשסגרה את הדלת, סחרחורת עזה תקפה אותה. היא רעדה, וניכר היה שמשהו פנימי בוער בה. בעלה שאל לשלומה והיא ניסתה להתעשת קודם. אבל הוא הכיר אותה יותר טוב משהכירה את עצמה, וביקש בעדינות לדעת מה קרה.

זו הייתה שעת ארוחת הצהריים שלהם והוא, סוחר עשיר שעסקיו פזורים בכל העיר, בא הביתה כדי לאכול עם אשתו את הארוחה שהכינה לשניהם בכל יום מכל הלב, לשתף אותה בקורותיו, להתייעץ איתה לגבי עסקיו ולשמוע מה עבר עליה באותו יום. תמיד הם ידעו מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. במיוחד הבעל זכר מאין בא, שהרי בעברו היה חסר אמצעים, ורק בנקודה מסוימת הצליח להיחלץ ממעגל העוני, לסחור בהיקפים קטנים ובהמשך להתרחב עד לנקודה הנוכחית.
כמה דקות קודם לכן מישהו הקיש בדלת. האישה פתחה וראתה שם עני שאמר לה: "רעב אני, ולא אכלתי מזה זמן רב". משהו באיש עורר אצלה סערה פנימית, ובעלה הבין זאת. אבל הוא לא הבין למה: הרי שניהם מקפידים תמיד על צדקה לעניים, בשפע ומכל הלב, ודווקא הפעם נראה כאילו אשתו התכסתה במועקה מטרידה. האם זה בגלל מילותיו הנואשות של העני? האם בגלל שזה הזכיר לאשתו את העובדה שגם בעלה היא פעם כזה? האם בגלל שכאב לה לראות במצוקת הזולת?
בכל מקרה, העני קיבל לא רק כסף אלא את צלחתו המלאה של הבעל. הוא אכל בשקיקה ולא הפסיק להודות לבני הזוג. לאחר שהלך – האישה עמדה כמעט להתמוטט בסערת נפש. בסופו של דבר היא סיפרה לבעלה שפשוט נזכרה בעידן הקודם של חייה.
"כמו שאתה יודע, לפני שהתחתנו הייתי נשואה לאיש אחר, עשיר מאוד. גרנו באלכסנדריה שבמצרים", סיפרה, "גם איתו הייתי אוכלת ארוחות צהריים עשירות, כמו ששנינו אוכלים ביחד מדי יום. היה לנו הכל, אבל בעלי היה מאוד קמצן, ולא אהב לתרום לנזקקים ולמוסדות שונים. ולא רק שלא נתן לאחרים – הוא גם אסר עליי לתת אוכל לקבצנים שחיזרו על פתח ביתנו, כך שכולם ידעו שאין סיכוי לקבל מאיתנו דבר. זה ציער אותי מאוד, אבל כמה שדיברתי עם בעלי – זה לא עזר.
"יום אחד בעלי עבר את כל הגבולות – עני אחד תקתק על דלתנו בדיוק באמצע ארוחת הצהריים, וביקש-התחנן 'יהודים רחמנים, עזרו לי. כולי תשוש מהרעב'. אבל זה לא ממש נגע ללבו של בעלי. הוא צעק על העני שמעבר לדלת שיסתלק, ורטן לעצמו שהעניים הטורדניים האלה אפילו לא נותנים לאכול כמו שצריך. מבחינתי זו הייתה חציית גבול, ופרצתי בבכי למשך דקות ארוכות. ומאותו רגע, כבמטה קסם, מטה לחמנו נשבר. בעלי התחיל להפסיד בעסקיו, סוחרים אחרים נכנסו לתחום עיסוקיו ולקחו ממנו נתחים, והכל החל להתמוטט במהירות עד שאיבדנו כמעט את כל רכושנו. הגענו עד לפת לחם. בעלי הציע לי להיפרד, שמא נכביד זה על זו מבחינה כלכלית, ואכן התגרשנו".

"שמעת עליו מאז?", שאל הבעל. "לא ראיתי אותו", ענתה האישה, "אבל שמעתי שהוא הפך לקבצן בעצמו", ואז אמרה בקול רועד וחנוק: "אני לא יודעת איך הוא לא זיהה אותי – אולי בגלל שחלפו מאז 20 שנים – אבל העני שסעד עכשיו בביתנו היה בעלי הראשון".

לפתע הבעל פרץ בבכי. אשתו חשבה שהסיפור בסך הכל ריגש אותו, עד שהצליח לפצות את פיו מבעד לענני המועקה והדמע, ואמר בקול רועד "אני זוכר את העני שגורש בזמנו מביתך – אני הוא האיש…".

" מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון"..

שנזכה תמיד להיות בצד שנותן..

שיהיה לנו יום נפלא

פורסם בקטגוריה מעניין ברשת, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
763

מה דעתך?

עוד במעניין ברשת