הפועל שוב הפסידה

הפועל שוב הפסידה 

אריק איינשטיין

 אריק איינשטיין    צילום: נענע10 סטודיו

אריק איינשטיין – סיק |

עודכן 08:09 27/11/2013

אריק איינשטיין היה אחד מסמליה הגדולים של הפועל תל אביב. מור קומפני, אוהדת שרופה מבטן ומלידה, נפרדת מהאבא השני שלה

ביום שבת האחרון מלאו לי 28 שנים. אני לא אוהבת ימי הולדת ואת הבוקר, שהיה די מדכא עבורי, פתחתי עם שיר הילדות הנצחי שלי, "מה עושות האיילות". הייתי עסוקה במשחק שעתיד לבוא למחרת, מול מכבי חיפה בבלומפילד. הקול הענוג של אריק איינשטיין הרגיע מעט את הלחץ והרחיק את הרחמים העצמיים.

 

אמא שלי תמיד רצתה בלרינה. במקום זה, היא קיבלה ילדה פושטקית שמטפסת על עצים ומדקלמת שמות של חלוצים מגיל שלוש. ילדה שהיה לה חשוב יותר להוכיח לבנים שהיא יודעת לבעוט מאשר לקוות שיציעו לה חברות. אבא שלי, אוהד שרוף שעד היום לא מפספס משחק של הפועל, דאג להנחיל את החינוך האדום מגיל שנה והבהיר לאמא שלי מהר מאוד שהילדה לא תהיה רקדנית בלט. בגיל שש, הוא אמר לי משפט שלא אשכח לעולם: "בבית הזה לא מצביעים ליכוד ולא מעודדים את מכבי". לא היה לי שום סיכוי.

 

הקונצנזוס שלי ושל אמא היה דווקא אריק. כשהיא התבדחה על כך שאני מאזינה רק ללהקות שאף אחד לא מכיר, הייתי אומרת לה שתמיד יהיה לנו את אריק. אריק שהיא זימזמה כשטיגנה שניצלים בצהרי שבת. אריק ששמענו כל הדרך למשחקים. להוריי היו כל האלבומים שלו. הם האזינו לו בכל הזדמנות, העריצו אותו, דיברו בשבחו. גדלתי על לול, על כבלים, ועל קלטת הילדים שלו כמו גדולים. בתור ילדה, הדבר שהכי שימח אותי, מעבר לגול בדרבי, היה המראה שלו עומד עם ווסט הג'ינס הנצחי ושר את "קילפתי תפוז".

 

אני אוהדת הפועל מבטן ומלידה. כדורגל, כדורסל. בבית או בחוץ, לי זה לא אכפת. איתה אני נוסעת בכל שבת. טדי, קריית אליעזר, הדר יוסף, מלחה, בלומפילד, בלומפילד. דרכים שאריק ליווה אותנו לכל אורכן. אני לא לובשת צהוב, לא שותה קפה של עלית, לא ישנה לפני משחקים חשובים, לא נושמת לכל אורך הדרבי ואוי לנשמתי אם אביא הבייתה מכביסט. אנחנו משפחה מטורללת שאוהבת את הקבוצה הזו עד עמקי נשמתה. משפחה שאריק איינשטיין כתב את פסקול חייה והיווה את החוט המקשר והלב הפועם שלה.

 

לנצח אקנא באבא שלי שכילד, זכה לראות את אריק במגרשים, האיש והאגדה, אולי האוהד המפורסם והגדול ביותר של הפועל תל אביב. הוא כתב עליה כל כך הרבה שירים, על העליות והמורדות שמהווים חלק בלתי נפרד מחייו של אוהד, ובפרט אוהדי הפועל, הקבוצה שמביאה איתה יותר חושך מאור, קבוצה שלאהוד אותה זה סבל בלתי יתואר ומאידך מתקשרת אצלי לרגעים הכי מאושרים בחיי, שם עם אבא והגרעינים השחורים בשער חמש.

 

אבי סיפר תמיד על אריק של שער 1. הוא תיאר לי בדיוק מופתי איך ראה אותו עולה במדרגות השער המפורסם. כילד צעיר, היה אבי מביט באיש התמיר הזה ומקשיב לקולו העמוק והנמוך. הם ישבו באותה שורה, שתי שורות מהגדר העליונה. לפעמים היה אריק פונה אל אבי המודאג ואומר לו: "אל תדאג ילד, יהיה בסדר. הם תוקפים לכיוון שער חמש".

 

בימי שני, היה פוגש אותו ליד אוסישקין. לפעמים גם היה נתקל בו עם עלי מוהר, אצל מוכר הגרעינים שבדיזנגוף פינת בן יהודה, מנסה לנחש איתו את החמישייה הפותחת. אחרי הפסדים, סיפר אבי, אריק היה שותק. בין כה וכה לא היה דברן גדול, אולם הכאב שבהפסד שיתק אותו לחלוטין. לעומת זאת, במוצאי שבת בהן הייתה הפועל מנצחת נהג אבי לרדוף אחר הכרטיסים להופעותיו של אריק, בידיעה ברורה שהפעם, לכבוד הפועל, יבצע עוד כמה הדרנים בלתי נשכחים.

 

כשאני הגעתי למגרשים ולאולמות אריק כבר לא היה שם. השנים חלפו והפועל נשארה מרכז חיי. לא למדתי שום לקח, וכמו שאריק טען בעצמו, לא היה לי שכל גם להצטער. הדבר הראשון שעשיתי, גם כעיתונאית, כששמעתי שהובהל לבית החולים היה, איך לא, להתקשר לאבי. בקול חנוק מדמעות, הוא אמר לי שאריק פשוט לקח כנראה יותר מידי קשה את ההפסדים הצורמים של השבוע.

 

כשהמדינה נפרדה מענקי תרבות גדולים תמיד חשבתי על אריק והתכחשתי למצבו. למחלת הריאות, לגילו המתקדם. בלבלתי את הכשרון האדיר עם גיבור על ולא אדם בשר ודם. הרי רק לפני חודשיים צפינו אני וחברתי הטובה בהקרנת המערכונים של לול בפסטיבל חיפה. אמרנו כמה יפה הוא היה, כמה צנוע ואיך אין היום גברים כמותו. אני מודה שמשהו בהיגיון הבריא שלנו כנראה לא פעל, חשבנו שאריק יחיה לנצח.

 

אריק המשיך ללוות אותי גם בבגרות. "מה עושות האיילות" ו"אדון שוקו" היו שירי הילדות. "פגישה עד אין קץ" ו"אמרו לו" היו מבין השירים הראשונים שלמדתי לנגן. את הדרך לבסיס הייתי עושה עם "תוצרת הארץ", מנסה לשכנע את עצמי שהשירות הצבאי שלי בכל זאת משמעותי וחשוב, על אף דעותיי הפוליטיות. כשחזרתי מטיול ארוך בדרום אמריקה, היה זה אריק ו"כמה טוב שבאת הבייתה" שגרמו לי לפרוץ בבכי בטיסה. מאז ומתמיד צלצול הפלאפון המשפחתי שלנו היה "אדומה שלי" ואת "עטור מצחך", שיר האהבה היפה ביותר בשפה העברית, שמרתי, איך לא, לחתונה.

 

מעבר להיותו סמל אדום, היה באריק איינשטיין משהו שאני לא יכולה בדיוק לשים עליו את האצבע. מעין שילוב של צניעות ייחודית, ביישנות קסומה שיחד עם כשרון בלתי רגיל הפכו אותו לדמות אהובה כל כך עליי ועל רבים. כמה קיויתי שכעורכת תרבות לא אצטרך לעולם לכתוב את השורות הארורות הללו שאתם קוראים ממש עכשיו, להיפרד.

 

אני מצטערת אריק. מצטערת שעד היום, עד לשבוע הזה ממש בו נלקחת מאתנו, החולצה האדומה היא לא מציאה. אבל מי אם לא אתה יודע שקבוצה לא מחליפים. אני מצטערת שגם אחרי עשרה מחזורים אין לקבוצה שלנו זהות. ששכטר כבר לא פוגע, שדמארי וגילי פחות או יותר באותה סירה. אני מקווה שלפחות תוכל למסור לאדומים ששם איתך למעלה שנצחנו עוד דרבי בכדורסל.

 

הלכת דקה לפני חג החנוכה. הגיוני למדי שדווקא אתה לא תרצה לחגוג את קיום המכבים. שבועיים לפני דרבי כדורגל שכנראה אפשר להכתיר אותו מראש כאסון, הותרת אחריך רק את אותם השירים והמערכונים שנמשיך להאזין להם, אני מבטיחה לך, בכל הזדמנות. הרי לא יתחילו בלעדיך. טוס לאן שבא לך אריק, אהבתי אותך נורא. אתה אהבה שלא נגמרת, האהבה הראשונה.

 

פורסם בקטגוריה כל מיני, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.