מאור זגורי כתב את אחת הסדרות היקרות בטלוויזיה הישראלית

אני בשיחה || מאור זגורי כתב את אחת הסדרות היקרות בטלוויזיה הישראלית

מאור זגורי, 33, במאי, מחזאי ותסריטאי. מתגורר בתל אביב. רוצה לקדם: את הדרמה היומית פרי עטו, "זגורי אימפריה" (הסדרה עולה ב־8.4 בהוט 3). איפה: בית קפה בתל אביב. 
מתי: ראשון, 9:00

בהוט אמרו לי ש"זגורי אימפריה" הוא הפרויקט היקר ביותר שלהם בכל הזמנים.

לי אמרו לי שזה הפרויקט הטלוויזיוני הכי יקר בטלוויזיה הישראלית לדורותיה.

והוא מגיע מיוצר לא מוכר.

לא מוכר וחסר ניסיון.

שזו סדרת הטלוויזיה הראשונה שהוא כותב.

למעשה זה התסריט הראשון שכתבתי אי פעם.

מאור זגורי

מאור זגורי. צילום: גלי איתן

איך אתה מסביר את זה?

לא יודע. פעם בבית הספר למשחק אמר לי אחד הבמאים שיוצר הוא עיוור שמוביל אחריו שיירה של עיוורים. הוא פשוט העיוור עם הכי הרבה ביטחון. וזה ממש ככה.

חשבת שכך הדברים יקרו לך?

לא. בטח שלא במהירות כזו. אני באמת לא יודע איך זה קרה. אני כותב רק חמש שנים, ולא כתבתי שום דבר לפני כן.

אבל הספקת לא מעט בחמש השנים האלה.

11 מחזות, 13 הצגות וסדרה. אבל יש מחיר. אתה מקריב את כל השאר.

אתה אמביציוזי מאוד.

מאוד. אני גומר את מה שיש לי בצלחת.

ומנגב את הרוטב עם לחם.

אם יש לי משימה, אני אעשה הכל כדי לממש אותה.

מה מניע אותך? מה אתה רוצה?

המקום הזה של "תעשה דברים כי אחרת לא יהיה לך" הוא הישרדותי. חייתי. נאבקתי מאוד קשה בחיים – התמודדתי עם חוסר היכולת לעשות דברים, לקנות דברים, נלחמתי כדי לשלם שכר דירה. גרתי במשך הלימודים בסמינר באיזה בית ספר בהוד השרון שעבדתי בו. הרשו לי לגור שם באיזה חדרון בלי מטבח. באמת הגעתי ממקום של חוסר, וכשאתה מגיע ממקום כזה, אתה רוצה לייצב את החיים שלך.

אני מניחה שגם המגע המתמיד עם כותבים ושחקנים, שהרבה פעמים כל כך רוצים ולא מצליחים, או מצליחים ואז למרות זאת נעלמים, קשור בזה. עם כל פרויקט שאתה עושה אתה מתרחק עוד קצת מהפחד.

לגמרי. אני בכלל התחלתי לכתוב כדי לזכות בתחרות מלגות בסמינר. הייתי חייב את ה-3,000 שקל של המלגה, פשוט חייב אותם. אבל זה גם דוחף אותי. אני לא יודע אם הייתי מגיע לאותו המקום אם הייתי חוזר כל ערב לדירה יפה על חשבון ההורים שלי. עכשיו אני כבר מתחיל לערבב את ה"חייב" עם ה"בא לי".

עכשיו אתה עושה רק מה שאתה רוצה?

אני מתקרב לשם. נראה. אני לא יודע מה הולך לקרות עם "אימפריית זגורי". בעיקרון, הזמינו ממני דרמה יומית זולה להפקה שמשודרת כל יום ומביאה צופים. אבל החלטתי שאני לא רוצה להתפשר, לא רוצה לסגור את הסדרה בתוך אולפן ולכלוא אותה בין ארבע דמויות ועלילות זולות. כתבתי עלילות מורכבות, עשרות דמויות, מיקרו ומיקרו מיקרו עלילות, זה נהיה פסיכולוגיסטי, תיאטרלי, סצנות ארוכות עם המון משתתפים, ימי צילום ארוכים, שחקנים יקרים. פתאום זה נהיה מסובך. הלך ממש רחוק. האמת היא שאני עצמי הלכתי לאיבוד בתוך התסריטים עד שפגשתי את אורי וייסברוד, השותף שלי לכתיבה, שפשוט הציל אותי.

***

למה החלטת לכתוב סדרה על המשפחה שלך, על באר שבע?

לפני שלוש שנים וחצי החלטתי לעבור לגור חודש אצל ההורים בבאר שבע. אמרתי מה אכפת לי, אמא שלי תכבס לי, אני אוכל, יהיה סבבה. מהר מאוד גיליתי שהמציאות פשוט בולעת אותך לתוכה. חזרתי מהחודש הזה ארבעה קילו יותר. הייתי הולך כל היום לאזכרות, בריתות וחתונות, מסיע את אמא שלי לעבודה ואת אחותי לבית הספר, כל החיים שלי נכנסו לאיזה לופ, וזה קרה ממש מהר. והבנתי שזה סיפור שאני רוצה לספר, על מישהו שחוזר הביתה אחרי שהוא חשב והרגיש שהוא כבר לא חלק מהבית. ספציפית במשפחה שלי גם אין מרחב אישי. כולם חלק מהמציאות שלך כל יום, הם ממש בתוכך, משתרגים כמו ענפים בתוך המציאות שלך, ובתל אביב אני יכול להיות ענף בודד, וזו הקלה.

עד כמה המשפחה שלך חודרנית?

מאוד. אמא שלי, למשל, מנקה לי. היא באה מבאר שבע לנקות לי, עם הסירים.

איך אתה נותן לאמא שלך לנקות לך?!

בחיי שהיא מתעקשת. פעם הזמנתי מנקה ולא סיפרתי לה, והיא ממש נעלבה. באה אלי בקטע של "היתה פה מישהי", הכפישה את יכולות הניקיון שלה. הבטחתי לה שזהו, רק היא. היא באמת מאוד שמחה לבוא לפה, אנחנו גם עושים יום כיף, הולכים לאכול באיזו מסעדה שהיא לא אוהבת שם שום דבר, עושים קצת קניות. אני קונה לה מתנות, כותב לה ברכות.

ילד טוב.

כן. יש לי משפחה אוהבת וחמה אבל היא משוגעת בדרכים שלה, ובעצם האנשים היחידים שאני יכול לדבר איתם בלי פילטרים, שאני לא נזהר, לא בוחר מילים, לא עוצר לרגע לפני שאני מקלל או צועק, זה ההורים שלי והאחיות שלי. רק שם אני מרשה לעצמי להיות אני. כמו בסיפור של הענק הירוק, הפחד הכי גדול שלו הוא מעצמו, מהזעם שלו, שכשהוא מתפרץ הוא חסר גבולות וחסר שליטה והרסני. אני נמצא כל הזמן בדיאלוג שלי עצמי עם הענק הירוק הזה. עם ברוס באנר שביום הוא עורך דין מסודר עם משקפיים.

כמו מאור זגורי שיושב בבתי קפה בתל אביב ועובד עם נינט על הטקסטים שהוא כתב לה.

בדיוק, ובלילות הוא מישהו אחר. וכל הגעש הזה בתוכי, שמאוד עוזר לי לכתוב, אני צריך להילחם כדי לרסן אותו.

וכשאתה מגיע הביתה?

הוא לא מרוסן. אצלנו בבית הרגשות תמיד בחוץ כמו פחית צבע שהתפוצצה בסלון.

הפחד לחזור לבאר שבע, לחזור לחיים האלה, גם הוא מניע אותך?

כן. אני חושב שכל מי שנולד בארץ לצווארון כחול, תמיד נמצא בחשש הזה. גם מי שחושב שהוא יצא מזה, הוא שם. וגם אני שם. ויותר מזה – גיליתי שיש לי איזה מנגנון שכל הזמן רוצה לתקן את מה שקורה בבית כדי שאוכל להמשיך לקיים את המציאות האולי אשלייתית שלי פה בתל אביב.

מה קורה בבית?

להורים שלי אין דירה, הם גרים בשכירות. אז לפעמים הם צריכים עזרה, או שאחותי פתאום צריכה שאני אכתוב לה מכתב למפקד שלה בצבא. בהרבה מובנים אני איש התחזוקה של המשפחה.

משא כבד.

בהחלט. אבל את יודעת, מה שמאוד מנחם בעולם הזה הוא שכל המשפחות דפוקות. והדפיקות הזאת היא נחמה גדולה. בשבילי לפחות.

צילום: גלי איתן

***

בוא נדבר רגע על הזהות המזרחית שלך.

אני חייב להגיד משהו שאני מאוד מאמין בו. אף פעם לא הרגשתי, בשום שלב של חיי, שום סוג של אפליה או גזענות או קיפוח.

לא גדלת במקומות כאלה. אני גדלתי כמזרחית בצפון תל אביב. זו חוויה אחרת.

בטוח. גם אבא שלי וגם אמא שלי אף פעם לא דיברו על אפליה, נגיד. אז לי מאוד נוח בתוך המזרחיות שלי. אני גדלתי במציאות שבה אמא שלי אומרת שכל מה שאני עושה טוב, ואבא שלי אומר לי שכל מה שאני עושה לא מספיק טוב. שאני צריך להשתפר.

ממוצע טוב.

כן. אבא שלי רק השנה אמר לי בפעם הראשונה שהוא גאה בי. קיבלתי פרס על מחזאות בקאמרי, והוא בא, וישב איתי בקהל, והזמינו אותי לבמה, והוא היה ממש גאה, והיתה לי כזו הקלה אדירה לשמוע ממנו את המילים האלה – אני גאה בך.

אתה מרגיש שהמשפחה שאתה מציג בסדרה נאמנה למציאות?

כן.

באמת?

תראי, לי אין שמונה אחים וההורים שלי שונים מההורים בסדרה, אבל האווירה דומה, ואת האווירה הזאת ליקטתי מכל מיני משפחות שבאתי איתן במגע. אספתי את כל הסיפורים האלה וחיברתי אותם לסיפור אחד, של משפחה שהיא אותנטית, ספציפית ואישית.

אתה יודע, בתור מזרחי יש לך את הפריבילגיה לשרטט דמות מאוד מסוימת של מזרחי.

נכון, כמו שרק ליהודים מותר לספר בדיחות שואה.

והשאלה היא אם לא לקחת את זה קצת רחוק מדי.

מה זאת אומרת?

כל הדברים האלה שאתה מראה שם – רבנים, קללות, כישופים – ממש לא זרים לי. לכן אני יכולה לזהות שקצת הגזמת, סחטת את הדוושה.

כשישבתי לכתוב את הסדרה ידעתי שהיא צריכה להכיל בתוכה את המציאות ואת הביקורת על המציאות. לי קשה נורא לצפות ביצירות שמציגות את המציאות המזרחית, על שתי גרסאותיה. יש את הגרסה הכאילו מצחיקה ושטותית.

מה, נגיד, סרטי בורקס וקטורזה?

את אמרת. כן. והדרך השנייה להציג מזרחיות זה במין רומנטיזציה כזו של ניחוחות תבלינים וגלגול מעמולים. בעיני זה אפילו עוד יותר לא נאמן למציאות, אז ניסיתי למצוא איזה שביל ביניים. לא לפחד מלצטט את המציאות וכדי לצטט את המציאות אתה צריך להיות נאמן לה.

השאלה היא אם באמת היית נאמן לה, או התפתית ללכת קצת יותר רחוק. נגיד, הקטע הזה של לשחוט כבש, ולטבול את הידיים בדם, חווית משהו כזה?

כן, בטח, סבא שלי כל פסח היה מביא כבש הביתה.

בסדר, גם סבא שלי. אבל טבלת את הידיים בדם?

לא. האמת היא שזה סיפור של אמא שלי. היא מספרת שכל פסח סבא שלי היה בא עם שוחט, היו מביאים כבש, והילדים היו טובלים את היד בשלולית הדם ומטביעים על הקיר.

אבל מי יושב לך בראש כשאתה מכניס את הסצנה הזאת לסדרה? האשכנזי שיושב בבית ומתפלץ מהברבריות של המזרחים?

יש שם דמות אשכנזית בסצנה הזאת שמיד אומרת בפליאה "ילדים טובלים את הידיים בדם. מקסים" – היא מעבירה על זה ביקורת בזמן אמת.

השאלה היא לא אם אתה מעביר על זה ביקורת, אלא אם אתה לא מלכתחילה מכניס את הסצנה הזאת מתוך מין אוריינטליזם הפוך על הפוך כזה.

אני לא יודע אם יש לי תשובה טובה לשאלה הזאת. אני יכול להגיד בגאווה שזה אני, וזה המקום שבאתי ממנו.

אבל אתה מקצין את המקום הזה. קצת מוכר אותו. הדרך שבה בחרת, נגיד, להראות את הכישוף. הרי לא ראית דבר כזה מימיך.

לא ראיתי, אבל אני יודע שכדי להטיל כישוף צריך לטמא את האדם שרוצים לקלל .

אבל כל מי שסבתא שלו היתה עושה לחשים במטבח יודע שלא עושים את זה כמו שזה נראה בסדרה.

ברור, אבל חשבתי טלוויזיוני. דרמטי. הלכתי עם הפולקלור של המציאות שאני מכיר עד הסוף כדי לספר את הסיפור הזה. אני לא חושב שהייתי יכול לספר סיפור אחר.

אני אנסה את השאלה מזווית אחרת – כשאמא שלך סיפרה לך על המנהג הזה לטבול בדם את הידיים אחרי שחיטת הכבש, מה הרגשת? שזה אקזוטי, או שזה קשור אליך?

הרגשתי כמו שהייתי מרגיש כשאני שומע שיר על הפלמ"ח. שזה חלק ממני אבל לא חלק ממני. אני לא חלק מזה, לא חלק מהתקופה הזאת, אני רק יכול להתענג על הדימוי שיש לי בראש של איך זה היה.

אז לסדרה נכנס גם הדימוי שיש לך עצמך על המזרחיות.

כן. הדימוי שיש לי על המזרחיות של המשפחה שלי. לגמרי. את יודעת, חברה שלי, כשאח שלה התחתן, במשפחה שלהם עשו מין טקס שהוא יושב בבית על כיסא, כל הדודות שוטפות לו את הרגליים, ואז מביאים קערה גדולה של תמרים ואגוזים, והוא מכניס את הרגליים לתוך הקערה, ומי שאוכל מהתמרים האלה שנגעו ברגליים שלו זוכה לברכה שהוא זוכה לה.

איכסססססססססססססס.

נשבע לך. את רואה? זה אקזוטי גם בשבילך. וזה לא משהו שהייתי מהסס להשתמש בו בסדרה. לי נמאס כבר לראות את הילד הזה שעומד למטה בשכונה ואמא שלו צועקת לו במבטא מרוקאי, "יאללה, תעלה כבר למעלה". אני חייב ללכת עם סיפורים שעוד לא שמעו, כי כל שאר הסיפורים על המזרחיות סופרו, ואני רוצה לספר את אלה שעוד לא סופרו.

ומהם הסיפורים האלה? מה הסיפור שרצית לספר?

רציתי לספר את הסיפור של הדור השלישי של אותם אנשים שעלו לארץ עם שקים וחשבו שהלבנים מצופות בדבש, שהגיעו מבתים מפוארים לצריפים ואוהלים.

שסבא שלהם היה היועץ הכלכלי של המלך.

בדיוק.

המשפחה שלך לא עבדה אצל המלך?

לא. את קולטת?

גם שלי לא. כבר במרוקו היינו טראש.

כן, זה הסיפור; בין אם נשארנו לגור בשיכון, ובין אם אנחנו בתל אביב, אנחנו דור שלישי עם כל הכאבים והטראומות, ואנחנו מסתכלים על מציאות חדשה. התרבות האמריקאית היום מספרת את סיפורי השחורים – בקולנוע, במוזיקה. הם עברו אמנסיפציה כלשהי והם דורשים אותה בתוך התרבות, וזה מה שקורה גם פה. אצלנו בבית, נגיד, רואים רק ערוץ 24, ואני לא מתייחס לזה כנחות בשום צורה. בהתחלה ברחתי ושנאתי והסתרתי את האהבה שלי למוזיקה מזרחית, ועכשיו המקום הזה שבהתחלה ברחתי ממנו גיליתי שרק כשאני מקשיב לו ומתגאה בו, זה עובד. אני כבר לא מחביא אותו, הוא מתנוסס, הוא עלי. ואת התהליך הזה, שאני עברתי, הרבה אנשים בני גילי וזמני שאני מכיר עוברים, ורק ככה הם מצליחים להגשים את עצמם גם במקומות שהם לא הבית. יותר מזה, כשבאתי לפגישה בהוט אמרו לי – על מה אתה רוצה לכתוב סדרה, ומכל הנושאים בעולם שיכולתי לכתוב עליהם, החלטתי לכתוב על המשפחה שלי.

אתה יכול לברוח אבל אתה לא להתחבא.

בדיוק. כתבתי בעבר מחזה, נגיד, על ציירים צרפתים במאה ה-16, ויכולתי לכתוב סדרה על קופים בחלל, אבל החלטתי לכתוב על זה. ואני מגלה את התיקון שזה עושה בתוכי. זה ממש טיפול.

מה זה מתקן? זו כפרה?

כן. זה גורם לי לסלוח. כשאני צריך לכתוב את האמא בסדרה, אני צריך להיכנס לתוך הנשמה שלה ולהבין את המניעים שלה ומה היא חושבת, ולמה היא עושה משהו שמוציא אותי מדעתי. בתור דור שלישי אנחנו יודעים מה זה פסיכולוג ומה זה, נגיד, דו קוטבי. אנחנו יודעים לנסח את הבעיות שלנו. אבל במציאות אמא שלי היא או מודאגת או שמחה. אין לה אמצע. אני יכול עכשיו להסתכל על אמא שלי ולהבין שאם היא היתה גדלה במשפחה של שני ילדים, ומקבלת המון תשומת לב, וההורים שלה היו הולכים לאסיפות ההורים בבית הספר, אולי הסיפור שלה היה אחר. זה קטע. אני פתאום יכול להסתכל על הכל ולמצוא את הכפרה בתוכי.

פורסם בקטגוריה זגורי אימפריה צפייה ישירה, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
1,292

מה דעתך?

עוד בזגורי אימפריה צפייה ישירה