הספר קללת דרעי

ראשי פורומים שאלות ותשובות הספר קללת דרעי

הדיון הזה מכיל 0 תגובות, ויש לו משתתף 1, והוא עודכן לאחרונה ע״י  מעניין לפני 2 שנים, 2 חודשים.

מוצגות 1 תגובות (מתוך 1 סה״כ)
  • מאת
    תגובות
  • #16074 תגובה

    מעניין
    מנהל פורום ראשי

    "קללת דרעי": האריה שאהב כסף

    כולם קמו להגן על מעשי המרמה והשוחד של אריה דרעי. ספרו של מרדכי גילת על הפרשה מזכיר כי גחלי השחיתות מחשבות להתלקח בכל רגע

    קללת דרעי

    לכאורה זה ספר מיותר, מה הצורך בחזרה אל מקום הפשע? הרי הדברים התרחשו לא מזמן, רק לפני 15 שנים, והם עדיין חקוקים בזיכרון הציבורי והאישי; הרי כולנו היינו כאן, חיינו וחווינו. אני עצמי הייתי אז "בעניינים", ומה כבר יכול ספר כזה לחדש לי? אך מרדכי גילת, בכיר תחקירני ישראל, הולם שוב, חוזר ומפתיע. "קללת דרעי" שלו הוא ספר "מדהים", הוא ספר "מהמם", סלחו לי על הביטוי, ולעצמכם אל תסלחו אם לא תקראו אותו. זה ספר חובה לכל אזרח שרוצה לדעת איפה הוא חי, ולא רוצה להיות על המאדים.

    אפילו בלי חידושים מרעישים היה "קללת דרעי" חייב להיכתב ולהתפרסם; הזמן עובר, גם מי שדרכו לזכור – שוכח, התמונה המלאה מחווירה ומיטשטשת ומאבדת את פרטיה, והזוועה נמצאת בפרטים. "זוועה". אין הגדרה אחרת לכל מה שקרה כאן מתחת לאפינו, ואין ביטחון שהרמץ כולו כבה. גחלי השחיתות וההשחתה לוחשות, ומחשבות להתלקח בכל רגע, בכל מקום. הפירומנים לא הסתלקו, הם אפילו לא התחלפו. גיבורי הפרשה עדיין רוכבים לעבר השקיעה הלאומית: מצעדם עוד ירעים – הם כאן.

    זה היה תחקיר עיתונאי כנגד כל הסיכויים. איתני פוליטיקה ותקשורת ניסו לחבל בו בלי הרף. לניסיונותיהם לא היו גבולות, כולם נחצו. אפילו השב"כ התגייס להציל את עורו של העבריין הפוליטי מספר 1 – ולפי כל הסימנים, השב"כ הסריח מהראש.

    האם היה זה התחקיר הגדול האחרון? האם "ידיעות אחרונות", שמילא אז את תפקידו למופת, מסוגל גם היום למלא אותו? האם מישהו אחר מסוגל בישראל של היום? האם נישאר עם גידי וייץ לבדו? מה שמזכיר לי את מרטין שלאף, עוד נוכל ממיטיביו של דרעי, למה לא שומעים עליו בזמן האחרון?

    כדאי, כדאי לכם לקרוא: איך לא הצליח אריה דרעי לסכל את התחקיר על מעשיו בעודו באבו, למרות כל האיומים בסתר ובגלוי; איך לא עצר את חקירת המשטרה חרף כל מאמציו ולחציו; איך השכילה מבקרת המדינה, מרים בן פורת, לחדור מבעד לקורי הכזב שניטוו סביבה ולהגיע לחקר האמת; איך התנפצו תכסיסי ההפחדה אל סלע עמידתה של פרקליטת המדינה, דורית בייניש, ושל מחליפתה, עדנה ארבל; איך נהדפו התביעות – חוזרות ונשנות – להחליף את צוות החקירה המשטרתי, בראשותו של מאיר גלבוע, איש עשוי ללא חת.

    מי עדיין זוכר איך שתק דרעי שנתיים, שמר בעודו מכהן כשר בישראל על זכות השתיקה, ושתיקתו רק הסגירה את סודותיו האפלים; איך לא זכה לראות את היועץ המשפטי יוסף חריש הולך הביתה עוד בטרם הסרת חסינות; איך יורשו של חריש, מיכאל בן יאיר, הכזיב ביושר לבו את כל תקוות הזדון שתלו במינוי שלו; ואיך מחליפו של המחליף, רוני בר-און, שדרעי תפר לעצמו כחליפה לפי מידותיו, ראה מנגד את כס היועץ, ובו לא זכה לשבת.

    עד המדינה, יעקב שמולביץ, לא התמוטט על דוכן העדים; האם המאמצת בניו יורק, אסתר ורדבר, לא חתמה על תצהירי השקר; עסקת הטיעון – בלי הודאה בקבלת שוחד – לא יצאה אל הפועל; את תביעת הדיבה נגד מרדכי גילת ומלי קמפנר סילקו מגישיה בבושת פנים; חוק החנינה לא אושר בכנסת, ו"חוק החצי" לא חילץ את דרעי ממאסרו בטרם עת.

    אריה דרעי עם רוני בר-און. ראה מנגד את כס היועץ ובו לא זכה לשבת

    עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

    שופטי בג"ץ אילצו אותו תחילה לפרוש מהממשלה, ואחר כך סמכו את ידיהם על הרשעתו בבית המשפט המחוזי: "אורח חיים המיוסד על אדני שוחד", פסקו השופטים. גם אותם רדפו על צוואר, ובשופט יעקב צמח השתלחו עד חורמה ועד חרם. גם בו – ספרדי חובש כיפה, ידיד ותיק של הרב עובדיה יוסף – שילחו את השד העדתי המפורסם.

    דרעי, בחור צעיר ומבטיח, שבחמש שנים של שירות ציבורי הכפיל ושילש את כספו ורכושו, נשלח לבסוף לשלוש שנות מאסר. אריה כספי המנוח, בעל טור חשוב בעיתון זה, היטיב אז לסכם: "אריה דרעי התחיל לגנוב מקופת הציבור כמעט מהרגע שהפך לאיש ציבור, משחר נעוריו"; וסוף גנב להרשעה ולכלא.

    הוא מסוכן לציבור לא רק משום שהוא עצמו הושחת, אלא בעיקר משום שהשחית את סביבתו. די לעבור על רשימת חבריו ומקורביו ודורשי טובתו כדי להיווכח: משה קצב, נשיא לשעבר; אהוד אולמרט, ראש ממשלה לשעבר; סאלח טריף, שר לשעבר; אביגדור ליברמן, עדיין שר; חיים רמון, רפאל פנחסי, יאיר לוי, עופר חוגי, שלמה דיין, יאיר פרץ, צחי הנגבי – כולם לשעברים, ח"כים ושרים, כולם הורשעו בדין, למעט ליברמן ואולמרט שעכשיו עומדים לגורלם; ועוד רבים שלפתו את המדינה בזרועות תמנון, וסחפו אותה כמעט עשור אל המערבולת. רק פסע הפריד אז בין בנימין נתניהו לבין נפילתו, בשל אותה הסתבכות בפרשת "בר-און-חברון".

    השוורים המועדים מסוכנים פחות, הם מזוהים ומסומנים. הסכנה נשקפת לפעמים דווקא מהשוורים התמימים, שקל לסובבם בכחש, לנצל לרעה את כוונותיהם הטובות, ולהפילם בפח. אמנון רובינשטיין הוא דוגמה טובה. הרי אין איש בארץ שיטיל ספק בנקיון כפיו ובנקיון דעתו. ודווקא הוא הסכים לצאת בשליחותו של ראש הממשלה, יצחק רבין, כשליח לדבר עבירה; לדבר על לבו של שר המשפטים, דוד ליבאי, שיתרצה ויחליף את הסוסים במעלה החקירה והתביעה: את חריש בבן-יאיר. והכל בשם השלום, שעומד אחר כותלנו.

    ויצחק רבין בעצמו, מה רע חלקו בשערוריה הזאת. אמנם הוא לא נודע מעולם כבר-סמכא בהלכות אתיקה ציבורית וגם לא התיימר, ואף על פי כן הופתעתי לגלות שרקם תוכנית לפדיון הבן יקיר לו; זה הסקופ הגדול של הספר, שמבוסס על שיחות מאוחרות עם יוסף חריש. רבין לחץ עליו, איים עליו בפיטורים לאלתר, אם לא ייתן את ידו במעל: "אל תגיש נגדו כתב אישום", אמר לו רבין, "כי גם אחרים עושים אותו דבר. הוא לא הגנב הכי גדול במדינה", כך מעיד חריש בדיעבד. יש אנשים שקונים את עולמם בשעה אחת, ויש שמאבדים אותו באותה שעה.

    רבין הוא בן-ממשיך לשושלת עתיקת יומין של "לא תחסום שור בדישו", שהיום מוכרת יותר כקונספציית האתרוג: כל אימת ששומעים משק כנפי שלום, מנסים להסתיר את העבריין תחת כנפיו; מבטיחים עלה של זית, ולא מבטיחים לקיים כזית. הזיכרון הקצר משכיח את העובדה שש"ס מעולם לא סיפקה את הסחורה המובטחת, היא רק שלחה את העלה על פני המים. דרעי היה הראשון שתפש את הפרינציפ: יפה יוניות לימי חקירות, וגם אם יהיו חטאיכם כשנים, השמאל כבר ילבין לכם אותם כשלג.

    הח"מ הציע פעם לחבר כנסת מהימין המתנחלי את הסיסמה – "עומק העקירה כעומק החקירה", ולא דרש תגמולים בעבורה. כי הרעיונאי המקורי היה דרעי, ולו שמורות זכויות יוצרים. לא דרעי אתרוג ולא שרון אתרוג, מעולם לא קיבלתי את העמדה הזאת. השלום אינו עיר מקלט לנסים מפני המשפט; ושלום, בניגוד לחפצי ערך אחרים, אי אפשר לגנוב. אשרי המאמין במצווה הבאה בעבירה. חכמים לא האמינו בה ופסלו אותה.

    גם תפארת התקשורת לא היתה על הפרשה הזאת. חלקים ניכרים ממנה נחשפו במלוא כיעורם, חלקות טובות הושחתו מדעת ושלא מדעת. מומלץ מאוד לקרוא את פרק 36 בספר ולהכיר את הנפשות הפועלות שהתכנסו בדירה פרטית באיזור תל אביב וטיכסו עצה: איך לקדם את יוזמת דרעי למשפט חוזר, ואיך מוכרים אותה לציבור. "לאמנון דנקנר היתה הצעה אופרטיבית", מדווח גילת, "לשלוח את עו"ד יגאל ארנון לראיון בטלוויזיה 'אחד על אחד'. הוא גם נקב בשם המראיין המועדף עליו: חברו דן מרגלית, ששימש אז כמנחה התוכנית 'פופוליטיקה', ונמנה אז עם כמה עיתונאים בכירים שתמכו בדרעי והאמינו עדיין לסיפוריו".

    עלתה שם הצעה נוספת: כדי להכשיר את הקרקע והלבבות למשפט חוזר "יש צורך בשמות נחשבים של אנשים ישרים במיוחד", תרם אחד המשתתפים את תרומתו. "בישיבה הועלו שמות של אנשים רציניים", מפרט גילת: "יוסי שריד, שולמית אלוני, קנת מן, מרדכי קרמניצר, רות גביזון, מני מאוטנר, בני בגין. שמות מרשימים שנשארו כמובן על הנייר. גם מי שהציע אותם, אני משוכנע, לא האמין שהם ייענו בחיוב".

    דרעי נשפט והורשע בשתי ערכאות על ידי שישה שופטים פה אחד. בקשתו למשפט חוזר נדחתה על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. עכשיו מתכנן דרעי את שובו לחיים הפוליטיים, עם ש"ס או בלעדיה. יחד אתו ישובו מן הסתם חברים נוספים בלהקתו – למה לא? – גם הם זכאים כמותו בעיני הרב וחסידיו. מי יודע את מי עוד נזכה לראות בין השבים.

    זכות השיבה שלו מסתמכת על חובתנו לשכוח ולסלוח. אך על מה נסלח, אם מעולם לא הודה כי סרח, לא הביע התנצלות או חרטה. "הוא שילם את חובו לחברה", זאת הטענה המקובלת לטיהור שרצים בקופה שתלויה לו מאחוריו. אך מי שיקרא את "קללת דרעי" וירענן את זיכרונו, יגיע למסקנה אחת: החוב הוא כל כך גדול, עד שחיים שלמים – שלו ושלנו – לא יספיקו לפרוע אותו.

    לאחר יום העצמאות הזה ולקראת יום העצמאות הבא, אולי כדאי לשקול מועמדות ראויה באמת לפרס ישראל למוטי גילת

מוצגות 1 תגובות (מתוך 1 סה״כ)
מענה ל־הספר קללת דרעי
פרטים: